בדירקטוריון ישבו ארבעה מנכ"לים ודיקן לשעבר של בית ספר למנהל עסקים.
אף אחד מהם לא שאל את השאלה השנייה.
ספטמבר 1980, שיקגו.
טרנס יוניון, חברה ציבורית גדולה להחכרת קרונות רכבת.
היו"ר, ג'רום ואן גורקום, קרוב לגיל פרישה.
בלי לספר לדירקטוריון, הוא קובע לבד מחיר למכירת החברה, ומציע אותו לאיל ההון ג'יי פריצקר.
פריצקר דורש תשובה תוך שלושה ימים.
בישיבת הדירקטוריון, היו"ר מציג את העסקה בעל פה במשך עשרים דקות.
את הסכם המיזוג עצמו הדירקטורים לא רואים.
הדירקטורים שואלים את סמנכ"ל הכספים אם המחיר הוגן.
התשובה: "בטווח של מחיר הוגן".
אבל הוא מוסיף: "בתחילת הטווח".
ואז שקט.
אף אחד לא שואל למה בתחילת הטווח.
אף אחד לא מבקש לראות את הבדיקה.
אחרי כשעתיים העסקה מאושרת.
באותו ערב היו"ר חותם על ההסכם, באמצע אירוע פתיחת עונת האופרה של שיקגו. אף דירקטור לא קרא אותו.
ב-1985 קבע בית המשפט העליון של מדינת דלאוור, שבה רשומות חברות רבות בארצות הברית, שהדירקטורים התרשלו ברשלנות חמורה.
לא בגלל המחיר. בגלל שלא בדקו.
הנה התובנה:
התשובה לשאלה הראשונה כמעט תמיד מוכנה מראש.
השאלה השנייה היא זו שמגלה אם מישהו באמת בדק.
"על סמך מה?"
"מי בדק את זה, ומתי?"
"אפשר לראות את המסמך?"
"מה יקרה אם נדחה את ההחלטה בשבוע?"
בפעם הבאה שתצביעו על החלטה גדולה, נסו להיזכר:
שאלתם רק את השאלה הראשונה?